לא מילה גסה

כשהחלטתי ללמוד את מקצוע העיצוב לא הרגשתי במסביב- לא בהרמת גבות, לא באנחות השקטות וגם לא בחצי חיוך המלגלג שהוסתר טוב טוב מאחורי הגב. אני לא כזאת. אני גם לא מחפשת. 

טוב, לא חיפשתי.

היום, בגלל שהמקצוע שינה אותי או בגלל שהרגישות גברה עלי עם הגיל, אני מוצאת. ואני לא אוהבת למצוא.

מאוד מתגאים היום באנשים ה-מיוחדים. ה-שונים. אלה שיפעלו לפי צו ליבם ולא לפי צו האופנה. הקהילה הגאה מתגאה עוד יותר, החרדים נהיים קיצוניים יותר, הנשים מניפות את דגל הפמיניזם גבוה יותר ובשר זה רצח. יותר.

אבל עם כל הסימפטיה שיש לי לכל אחת ואחד שמרימים את ראשם בגאון לזהותם האמיתית, מה עם הדברים הקצת יותר בנאליים?

איך אפשר לגרום לאמא להרגע עם הדיבורים על הבת העורכת דין לעתיד שתהיה לה, או הבן שהיא חולמת שיעסוק ברפואה? לגרום לאומה שלמה להרגע עם הקרבי או להפסיק להוציא אוהלים בכל גן ציבורי?

איך אפשר לגרום לאדם ריאלי להעריך אדם הומני ורגשי כמעט בדיוק באותה רמה כשם שהוא מעריך אדם גאון מחשבים, מבלי שירגיש שזה מתחת לכבודו...?

אין הרבה מקום בעולם התוסס שלנו ובמציאות המצמררת שאנו חיים בה כדי להתעסק בדברים "שוליים". מדינה שלמה במלחמה, עוד מדינה מכריזה בקרוב, ממשלה הוקמה והיא כבר מקרטעת וחייבים להמציא עוד המצאה כדי להצדיק את השם שלנו כמדינה היי-טקיסטית מובהקת לא? ברור.

אבל מה עם הצורך שלנו הפנימי בבניית חברה נכונה? בעיצוב חברה נכונה?

כן, כן. עיצוב. זאת לא מילה גסה, ואני לא נושאת את שמה לשווא. עיצוב זה לא צבע הקירות שלך בבית. וזה גם לא איש עם משקפיים וטוקסידו. עיצוב זה בדיוק ההפך מניתוק מהמציאות. הוא מחובר יותר מהמספרים שאנחנו אוהבים להתעסק איתם.

למה?

כי עיצוב יודע להסתכל לאדם בעיניים ולהבין איך הוא ירגיש שלם עם החברה שלו ועם עצמו. מעצב יתעסק לך עם הנשמה, וכן, אני מודעת לעובדה שזה לא בסדר העדיפויות שלנו כחברה נאורה. היום זה להדחיק, זה לקחת כדורים, זה להיות עם כאב ראש על תחילת השבוע ולהעדיף אקמול על פני שתיית כמה כוסות מים ברצף. מהברז. (!)

אבל דווקא היום- עיצוב!

 פרוייקט הפאביליונים | סטודנטים שנה ד'

החוג לעיצוב פנים, המכללה למנהל | 

מוזיאון העיצוב בחולון

מעצב ידע להגיד לך איך תתיידד עם השכן ממול, ואיך להשכין שלום יחסי עם אשתך בבית. הוא ידע למצוא את הקשרים הרופפים או להמציא קשרים חדשים על בסיס קיים של האישיות שלך.

עיצוב זה לא מה שאתה אמור לחשוב. זה מה שאתה לא יודע שקיים.

אז להודות בזה אני לא הולכת להכריח אותך, אבל להעריך את זה, זה משהו שאני חושבת שהגיע הזמן שאדרוש.

אני מעצבת. אני לא לובשת בגדי מעצבים ואני לא סוגרת את החודש עם פלוס מטורף. אני גם לא גרה בדירה "מעוצבת" ואין לי שנדליר של כמה אלפי שקלים. אני כמוך. משתדלת להיות פשוטה. 

אבל חושבת שיש לה מה להציע לעולם. לא מספרים, ולא קוד תיכנותי כלשהו, אבל יש לי להציע טוב על הנשמה.

לא תעריך?

אז לפני המבט המפקפק כשאני מציינת מה אני לומדת, ולפני שאתה מתחיל להגיב באינסטינקט הראשוני בתגובה שנשמעת כמו "אמממ מעניין", תעצור, ותנסה להזכר מתי בפעם האחרונה הרגשת סיפוק אמיתי וטהור כשעזרת למישהו להוריד מוצר מהמדף הגבוה בסופר, או שהצלחת להעניק ללקוח את מה שהוא זכאי לו, או שעזרת לסבתא לצבוע את הקירות של הבית, סתם, כי אתה יכול וממש ממש רוצה.

אז אני יכולה. ואני ממש ממש רוצה. ובגלל שאתה העדפת שלא להתעסק במקצוע שנוטל על עצמו אחריות כבדת משקל על אורח החיים של האיש שממולך, אני לקחתי. ובעיקר כי אני רוצה.
אז הקדשתי לזה 4 שנים מחיי, העשרתי תאי מוח במידע כמו פילוסופיה, משפטים, מחשבים ומדעי החברה, ראיינתי אנשים, ושמעתי מצוקות, ספגתי, חסמתי והפנמתי.

קראתי ספרים, למדתי תוכנות, הקשבתי לשיעורים ועשיתי שיעורי בית (כן, גם לנו יש דבר כזה). וכל המודלים, השרטוטים, הצבע והעפרונות שאתה נתקל בהם בדרך אל המחשב שלך הם לא סתם כי החלטתי לצייר, אלא כי בלעדי זה מעצב לא מסוגל לחשוב, וכשמעצב לא מסוגל לחשוב- אתה לא תצליח להתבטא.