לא מילה גסה

כשהחלטתי ללמוד את מקצוע העיצוב לא הרגשתי במסביב- לא בהרמת גבות, לא באנחות השקטות וגם לא בחצי חיוך המלגלג שהוסתר טוב טוב מאחורי הגב. אני לא כזאת. אני גם לא מחפשת. 

טוב, לא חיפשתי.

היום, בגלל שהמקצוע שינה אותי או בגלל שהרגישות גברה עלי עם הגיל, אני מוצאת. ואני לא אוהבת למצוא.

מאוד מתגאים היום באנשים ה-מיוחדים. ה-שונים. אלה שיפעלו לפי צו ליבם ולא לפי צו האופנה. הקהילה הגאה מתגאה עוד יותר, החרדים נהיים קיצוניים יותר, הנשים מניפות את דגל הפמיניזם גבוה יותר ובשר זה רצח. יותר.

אבל עם כל הסימפטיה שיש לי לכל אחת ואחד שמרימים את ראשם בגאון לזהותם האמיתית, מה עם הדברים הקצת יותר בנאליים?

איך אפשר לגרום לאמא להרגע עם הדיבורים על הבת העורכת דין לעתיד שתהיה לה, או הבן שהיא חולמת שיעסוק ברפואה? לגרום לאומה שלמה להרגע עם הקרבי או להפסיק להוציא אוהלים בכל גן ציבורי?

איך אפשר לגרום לאדם ריאלי להעריך אדם הומני ורגשי כמעט בדיוק באותה רמה כשם שהוא מעריך אדם גאון מחשבים, מבלי שירגיש שזה מתחת לכבודו...?

אין הרבה מקום בעולם התוסס שלנו ובמציאות המצמררת שאנו חיים בה כדי להתעסק בדברים "שוליים". מדינה שלמה במלחמה, עוד מדינה מכריזה בקרוב, ממשלה הוקמה והיא כבר מקרטעת וחייבים להמציא עוד המצאה כדי להצדיק את השם שלנו כמדינה היי-טקיסטית מובהקת לא? ברור.

אבל מה עם הצורך שלנו הפנימי בבניית חברה נכונה? בעיצוב חברה נכונה?

כן, כן. עיצוב. זאת לא מילה גסה, ואני לא נושאת את שמה לשווא. עיצוב זה לא צבע הקירות שלך בבית. וזה גם לא איש עם משקפיים וטוקסידו. עיצוב זה בדיוק ההפך מניתוק מהמציאות. הוא מחובר יותר מהמספרים שאנחנו אוהבים להתעסק איתם.

למה?

כי עיצוב יודע להסתכל לאדם בעיניים ולהבין איך הוא ירגיש שלם עם החברה שלו ועם עצמו. מעצב יתעסק לך עם הנשמה, וכן, אני מודעת לעובדה שזה לא בסדר העדיפויות שלנו כחברה נאורה. היום זה להדחיק, זה לקחת כדורים, זה להיות עם כאב ראש על תחילת השבוע ולהעדיף אקמול על פני שתיית כמה כוסות מים ברצף. מהברז. (!)

אבל דווקא היום- עיצוב!

 פרוייקט הפאביליונים | סטודנטים שנה ד'

החוג לעיצוב פנים, המכללה למנהל | 

מוזיאון העיצוב בחולון

מעצב ידע להגיד לך איך תתיידד עם השכן ממול, ואיך להשכין שלום יחסי עם אשתך בבית. הוא ידע למצוא את הקשרים הרופפים או להמציא קשרים חדשים על בסיס קיים של האישיות שלך.

עיצוב זה לא מה שאתה אמור לחשוב. זה מה שאתה לא יודע שקיים.

אז להודות בזה אני לא הולכת להכריח אותך, אבל להעריך את זה, זה משהו שאני חושבת שהגיע הזמן שאדרוש.

אני מעצבת. אני לא לובשת בגדי מעצבים ואני לא סוגרת את החודש עם פלוס מטורף. אני גם לא גרה בדירה "מעוצבת" ואין לי שנדליר של כמה אלפי שקלים. אני כמוך. משתדלת להיות פשוטה. 

אבל חושבת שיש לה מה להציע לעולם. לא מספרים, ולא קוד תיכנותי כלשהו, אבל יש לי להציע טוב על הנשמה.

לא תעריך?

אז לפני המבט המפקפק כשאני מציינת מה אני לומדת, ולפני שאתה מתחיל להגיב באינסטינקט הראשוני בתגובה שנשמעת כמו "אמממ מעניין", תעצור, ותנסה להזכר מתי בפעם האחרונה הרגשת סיפוק אמיתי וטהור כשעזרת למישהו להוריד מוצר מהמדף הגבוה בסופר, או שהצלחת להעניק ללקוח את מה שהוא זכאי לו, או שעזרת לסבתא לצבוע את הקירות של הבית, סתם, כי אתה יכול וממש ממש רוצה.

אז אני יכולה. ואני ממש ממש רוצה. ובגלל שאתה העדפת שלא להתעסק במקצוע שנוטל על עצמו אחריות כבדת משקל על אורח החיים של האיש שממולך, אני לקחתי. ובעיקר כי אני רוצה.
אז הקדשתי לזה 4 שנים מחיי, העשרתי תאי מוח במידע כמו פילוסופיה, משפטים, מחשבים ומדעי החברה, ראיינתי אנשים, ושמעתי מצוקות, ספגתי, חסמתי והפנמתי.

קראתי ספרים, למדתי תוכנות, הקשבתי לשיעורים ועשיתי שיעורי בית (כן, גם לנו יש דבר כזה). וכל המודלים, השרטוטים, הצבע והעפרונות שאתה נתקל בהם בדרך אל המחשב שלך הם לא סתם כי החלטתי לצייר, אלא כי בלעדי זה מעצב לא מסוגל לחשוב, וכשמעצב לא מסוגל לחשוב- אתה לא תצליח להתבטא.

כשתגדל, תבין.

כשאנחנו ילדים, אנחנו אוהבים להסתכל על המבוגרים מלמטה, בהערצה על גבול האלילות.
הם תמיד יודעים איך לדבר, באילו הבעות פנים להשתמש, איך להסביר ובמה לבחור. ומה אנחנו? אנחנו כולה ילדים קטנים שבקושי מגיעים למותן של הענק הזה שמולנו.
ואז מהגובה הזה אתה יכול גם לראות את הידיים השלובות, הוא עם שעון הג'י-שוק והיא עם הציפורניים הצבועות באדום האופנתי, ועדיין לתהות ושוב להעריץ את הבחירה ואת השילוב של שני אלילי יופי ממש, ואיך הם מדברים יפה כ"כ אחד אל השנייה.
אבל אתה היית ילד קטן. לא הבנת כלום. ידעת להפסיק לאכול אורז עם חלב כי אמא אמרה שזה בריא, אבל לא יכולת שלא להעריץ דברים שנשגבים ממך. ועכשיו אתה כבר גדול, עם עיניים גדולות, או איך שחנן אותך האלוקים, עם ידע ואפילו ניסיון חיים נחמד, ועכשיו אתה מסתכל על הידיים השלובות האלה קצת פחות בהערצה ויותר בצמצום שפתיים. כי גם עכשיו אתה לא יכול להבין איך זה קרה ומה התהליך של התוצאה המבורכת, רק שההבדל הוא שאתה לא מסוגל להעריץ. וכן. בגלל הניסיון חיים הקטן הזה כנראה.
חשבת שמצאת אותו. היה לך טוב, הוא זה שתמיד הבין ללבך, הוא זה שידע לנחם בצורה כ"כ פשוטה ועם זאת נוגעת ללב, הוא זה שהערים שאלות על פסיק שציירת ואת זאת שהוחמאת גם ממילים שאין בהן שמץ רמיזה של מחמאה. ואת נעשית חמאה.
 איך? מתי? איפה? למה?? הנה התמיהה הזאת שוב, כי ברגע של מצמוץ קטן ונפילת אסימון כל האושר הזה קיבל מסגרת, רקע וצבע של גופן קבוע מראש. 
התמונה הזאת שהצטיירה לך פתאום מול העיניים כאחת שמתאימה לסיפור חדש מבית היוצר של דיסני, קבלה תפנית מרושעת של טרנטינו. ולא, לא באשמת השחקן הראשי! הוא הופיע על הסט מתי שרק קראת לו להופיע! הוא היה דייקן ומתמיד בצורה לא רגילה למין הזכרי של הימים המודרניים.
זה, איך לומר בקלישאה? לא אתה, זה אני.
וזו לגמרי את. 
הוא ידבר אלייך במילים רכות שלא הכל תלוי בך, וגם לו יש את האחריות, אבל עמוק בלב את יודעת שזו רק את. זו את, וזה המנהגים שלך, האמונות שלך, העקרונות שלך והלבוש שלך, הרגישות שלך, הקנאות שלך, הביישנות שלך והחולשה שלך. הכל ממך. ובכל אלה את מחזיקה בידיים רועדות, ומציגה מולו ואומרת לו- זו אני. ואני לא יכולה אחרת. 
ואז בלית ברירה הוא מוציא את הדברים שלו, ובידיים הססניות ואומר לך- אז זה אני. אבל את זה כבר ידעת. 
והשחנ"שים ממשיכים, ושניכם עדיין לא רוויים מהסברים, והתנצלויות ואופציות אחרות, אבל העיניים שלו אומרות לך את מה שהעיניים שלך זועקות כבר- באנו מ2 עולמות שונים, אני מהלבן ואתה מהשחור, והרי לכולם ידוע שהוא לא נעים בעין הצבע האפור.
ושניכם מנסים, לא מצליחים להרפות, כי הרי רגש זה לא משהו שאפשר לכבות. ומה עם אהבה ראשונה? איך אפשר להמיס את הבעירה שלה?
אבל האש חזקה, והיא לא ממיסה, היא רק אוכלת. ולרגע קט את מקווה שהיא הופכת את הלבן לקצת יותר מלוכלך, קצת יותר מציאותי, אולי, מי יודע, לאט לאט יתגלה קצת שחור...
בצחוק מריר בתוך עצמך את מבינה שאגדות יש באמת רק בדיסני, ויצירתיות ודמיון פרוע הם מבורכים תמיד אבל לא בבית סיפרנו, בית הספר למציאות. אז את לוקחת צעד אחורה, הוא לוקח שניים, עוד מבט, עוד חיוך, עוד מילה ומשקפי שמש יורדים על העיניים, מעלימים את הנשמה, מנסים להדחיק גם את הרגשות ואז הגב מסתובב והאוטובוס מגיע, ויאללה- לעלות.
אז היום, כשאתה מביט למטה אל ילד קטן, ועיניים הגדולות האלה, בלי כל קשר למה שחנן אותו אלוקים, מסתכלות אליך בהערצה- תחייך אליו, תלטף אותו ותלחש לו את הלחישה הכי קלישאתית ועם זאת הכי נכונה שיש- כשתגדל, תבין.