כשאנחנו ילדים, אנחנו אוהבים להסתכל על המבוגרים מלמטה, בהערצה על גבול האלילות.
הם תמיד יודעים איך לדבר, באילו הבעות פנים להשתמש, איך להסביר ובמה לבחור. ומה אנחנו? אנחנו כולה ילדים קטנים שבקושי מגיעים למותן של הענק הזה שמולנו.
ואז מהגובה הזה אתה יכול גם לראות את הידיים השלובות, הוא עם שעון הג'י-שוק והיא עם הציפורניים הצבועות באדום האופנתי, ועדיין לתהות ושוב להעריץ את הבחירה ואת השילוב של שני אלילי יופי ממש, ואיך הם מדברים יפה כ"כ אחד אל השנייה.
אבל אתה היית ילד קטן. לא הבנת כלום. ידעת להפסיק לאכול אורז עם חלב כי אמא אמרה שזה בריא, אבל לא יכולת שלא להעריץ דברים שנשגבים ממך. ועכשיו אתה כבר גדול, עם עיניים גדולות, או איך שחנן אותך האלוקים, עם ידע ואפילו ניסיון חיים נחמד, ועכשיו אתה מסתכל על הידיים השלובות האלה קצת פחות בהערצה ויותר בצמצום שפתיים. כי גם עכשיו אתה לא יכול להבין איך זה קרה ומה התהליך של התוצאה המבורכת, רק שההבדל הוא שאתה לא מסוגל להעריץ. וכן. בגלל הניסיון חיים הקטן הזה כנראה.
חשבת שמצאת אותו. היה לך טוב, הוא זה שתמיד הבין ללבך, הוא זה שידע לנחם בצורה כ"כ פשוטה ועם זאת נוגעת ללב, הוא זה שהערים שאלות על פסיק שציירת ואת זאת שהוחמאת גם ממילים שאין בהן שמץ רמיזה של מחמאה. ואת נעשית חמאה.
איך? מתי? איפה? למה?? הנה התמיהה הזאת שוב, כי ברגע של מצמוץ קטן ונפילת אסימון כל האושר הזה קיבל מסגרת, רקע וצבע של גופן קבוע מראש.
התמונה הזאת שהצטיירה לך פתאום מול העיניים כאחת שמתאימה לסיפור חדש מבית היוצר של דיסני, קבלה תפנית מרושעת של טרנטינו. ולא, לא באשמת השחקן הראשי! הוא הופיע על הסט מתי שרק קראת לו להופיע! הוא היה דייקן ומתמיד בצורה לא רגילה למין הזכרי של הימים המודרניים.
זה, איך לומר בקלישאה? לא אתה, זה אני.
וזו לגמרי את.
הוא ידבר אלייך במילים רכות שלא הכל תלוי בך, וגם לו יש את האחריות, אבל עמוק בלב את יודעת שזו רק את. זו את, וזה המנהגים שלך, האמונות שלך, העקרונות שלך והלבוש שלך, הרגישות שלך, הקנאות שלך, הביישנות שלך והחולשה שלך. הכל ממך. ובכל אלה את מחזיקה בידיים רועדות, ומציגה מולו ואומרת לו- זו אני. ואני לא יכולה אחרת.
ואז בלית ברירה הוא מוציא את הדברים שלו, ובידיים הססניות ואומר לך- אז זה אני. אבל את זה כבר ידעת.
והשחנ"שים ממשיכים, ושניכם עדיין לא רוויים מהסברים, והתנצלויות ואופציות אחרות, אבל העיניים שלו אומרות לך את מה שהעיניים שלך זועקות כבר- באנו מ2 עולמות שונים, אני מהלבן ואתה מהשחור, והרי לכולם ידוע שהוא לא נעים בעין הצבע האפור.
ושניכם מנסים, לא מצליחים להרפות, כי הרי רגש זה לא משהו שאפשר לכבות. ומה עם אהבה ראשונה? איך אפשר להמיס את הבעירה שלה?
אבל האש חזקה, והיא לא ממיסה, היא רק אוכלת. ולרגע קט את מקווה שהיא הופכת את הלבן לקצת יותר מלוכלך, קצת יותר מציאותי, אולי, מי יודע, לאט לאט יתגלה קצת שחור...
בצחוק מריר בתוך עצמך את מבינה שאגדות יש באמת רק בדיסני, ויצירתיות ודמיון פרוע הם מבורכים תמיד אבל לא בבית סיפרנו, בית הספר למציאות. אז את לוקחת צעד אחורה, הוא לוקח שניים, עוד מבט, עוד חיוך, עוד מילה ומשקפי שמש יורדים על העיניים, מעלימים את הנשמה, מנסים להדחיק גם את הרגשות ואז הגב מסתובב והאוטובוס מגיע, ויאללה- לעלות.
אז היום, כשאתה מביט למטה אל ילד קטן, ועיניים הגדולות האלה, בלי כל קשר למה שחנן אותו אלוקים, מסתכלות אליך בהערצה- תחייך אליו, תלטף אותו ותלחש לו את הלחישה הכי קלישאתית ועם זאת הכי נכונה שיש- כשתגדל, תבין.
הם תמיד יודעים איך לדבר, באילו הבעות פנים להשתמש, איך להסביר ובמה לבחור. ומה אנחנו? אנחנו כולה ילדים קטנים שבקושי מגיעים למותן של הענק הזה שמולנו.
ואז מהגובה הזה אתה יכול גם לראות את הידיים השלובות, הוא עם שעון הג'י-שוק והיא עם הציפורניים הצבועות באדום האופנתי, ועדיין לתהות ושוב להעריץ את הבחירה ואת השילוב של שני אלילי יופי ממש, ואיך הם מדברים יפה כ"כ אחד אל השנייה.
אבל אתה היית ילד קטן. לא הבנת כלום. ידעת להפסיק לאכול אורז עם חלב כי אמא אמרה שזה בריא, אבל לא יכולת שלא להעריץ דברים שנשגבים ממך. ועכשיו אתה כבר גדול, עם עיניים גדולות, או איך שחנן אותך האלוקים, עם ידע ואפילו ניסיון חיים נחמד, ועכשיו אתה מסתכל על הידיים השלובות האלה קצת פחות בהערצה ויותר בצמצום שפתיים. כי גם עכשיו אתה לא יכול להבין איך זה קרה ומה התהליך של התוצאה המבורכת, רק שההבדל הוא שאתה לא מסוגל להעריץ. וכן. בגלל הניסיון חיים הקטן הזה כנראה.
חשבת שמצאת אותו. היה לך טוב, הוא זה שתמיד הבין ללבך, הוא זה שידע לנחם בצורה כ"כ פשוטה ועם זאת נוגעת ללב, הוא זה שהערים שאלות על פסיק שציירת ואת זאת שהוחמאת גם ממילים שאין בהן שמץ רמיזה של מחמאה. ואת נעשית חמאה.
איך? מתי? איפה? למה?? הנה התמיהה הזאת שוב, כי ברגע של מצמוץ קטן ונפילת אסימון כל האושר הזה קיבל מסגרת, רקע וצבע של גופן קבוע מראש.
התמונה הזאת שהצטיירה לך פתאום מול העיניים כאחת שמתאימה לסיפור חדש מבית היוצר של דיסני, קבלה תפנית מרושעת של טרנטינו. ולא, לא באשמת השחקן הראשי! הוא הופיע על הסט מתי שרק קראת לו להופיע! הוא היה דייקן ומתמיד בצורה לא רגילה למין הזכרי של הימים המודרניים.
זה, איך לומר בקלישאה? לא אתה, זה אני.
וזו לגמרי את.
הוא ידבר אלייך במילים רכות שלא הכל תלוי בך, וגם לו יש את האחריות, אבל עמוק בלב את יודעת שזו רק את. זו את, וזה המנהגים שלך, האמונות שלך, העקרונות שלך והלבוש שלך, הרגישות שלך, הקנאות שלך, הביישנות שלך והחולשה שלך. הכל ממך. ובכל אלה את מחזיקה בידיים רועדות, ומציגה מולו ואומרת לו- זו אני. ואני לא יכולה אחרת.
ואז בלית ברירה הוא מוציא את הדברים שלו, ובידיים הססניות ואומר לך- אז זה אני. אבל את זה כבר ידעת.
והשחנ"שים ממשיכים, ושניכם עדיין לא רוויים מהסברים, והתנצלויות ואופציות אחרות, אבל העיניים שלו אומרות לך את מה שהעיניים שלך זועקות כבר- באנו מ2 עולמות שונים, אני מהלבן ואתה מהשחור, והרי לכולם ידוע שהוא לא נעים בעין הצבע האפור.
ושניכם מנסים, לא מצליחים להרפות, כי הרי רגש זה לא משהו שאפשר לכבות. ומה עם אהבה ראשונה? איך אפשר להמיס את הבעירה שלה?
אבל האש חזקה, והיא לא ממיסה, היא רק אוכלת. ולרגע קט את מקווה שהיא הופכת את הלבן לקצת יותר מלוכלך, קצת יותר מציאותי, אולי, מי יודע, לאט לאט יתגלה קצת שחור...
בצחוק מריר בתוך עצמך את מבינה שאגדות יש באמת רק בדיסני, ויצירתיות ודמיון פרוע הם מבורכים תמיד אבל לא בבית סיפרנו, בית הספר למציאות. אז את לוקחת צעד אחורה, הוא לוקח שניים, עוד מבט, עוד חיוך, עוד מילה ומשקפי שמש יורדים על העיניים, מעלימים את הנשמה, מנסים להדחיק גם את הרגשות ואז הגב מסתובב והאוטובוס מגיע, ויאללה- לעלות.
אז היום, כשאתה מביט למטה אל ילד קטן, ועיניים הגדולות האלה, בלי כל קשר למה שחנן אותו אלוקים, מסתכלות אליך בהערצה- תחייך אליו, תלטף אותו ותלחש לו את הלחישה הכי קלישאתית ועם זאת הכי נכונה שיש- כשתגדל, תבין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה